החלטה בתיק בע"א 3435-07-10

בפני בקשת המבקשת לביטול 8 דוחות חניה (הודעות תשלום קנס) שבוצעו בעיר נתניה בין השנים 2006-2005.

המבקשת מודה בבקשתה כי היא אכן היתה רשומה כבעלים של כלי הרכב במשרד הרישוי במועד ביצוע כל אחת מהעבירות נשוא דוחות החניה, אולם לטענתה במהלך השנים נהגים אשר עבדו עבורה עברו עבירות חניה בתחום העיר נתניה, ואלו העבירות נשוא דוחות החניה אלא שהיא לאחר קבלת כל דוח פנתה מייד לעיריית נתניה בצירוף פרטי הנהגים בבקשות להסב את הדוחות על שם אותם נהגים, התקבל אישור מעיריית נתניה על הטיפול בבקשותיה המורה לה להמתין לתשובה אלא שבסופו של יום, לאחר פניותיה החוזרות ונשנות הרי שביום 26.5.09 קיבלה הודעה לפיה התובע העירוני המוסמך החליט לדחות בקשתה (נספח ז' לבקשתה).

המשיבה , כך הוסיפה וטענה המבקשת, נקטה בהליכי גבייה מיידיים כולל עיקולים (כמפורט בנספח ט' לבקשתה) ופניותיה לבטול עיקולים אלו לא נענו.

המבקשת ציינה כי שילמה את מלוא התשלום עבור דוחות החניה בעקבות הליכי הגבייה בהם נקטה המשיבה ועיקולים אלו שהוטלו וזאת עשתה תחת מחאה (כמפורט בנספחים יא' ויב' לתגובה) ומשכך עתרה בבקשה לבטל הרשעותיה, לבטל דוחות החניה ו/או להורות על הסבתם לאותם נהגים שביצעו את עבירות החניה ולהשיב לה את התשלום ששילמה תחת מחאה בגין דוחות החניה.

המשיבה בתגובתה בכתב לבקשה טענה כי יש לדחות בקשת המבקשת שכן פעלה היא כדין ובהתאם לחוק בעניין 8 דוחות החניה (הודעות תשלום הקנס) נשוא בקשת המבקשת, דוחות חניה בגין עבירות שבוצעו ברכב המבקשת בין השנים 2005-2006 כמפורט בתדפיס דוחות החניה שצורף כנספח ג' לתגובתה בכתב לבקשה (להלן:"דוחות החניה", "הודעות תשלום הקנס" בהתאמה).

עיינתי בבקשה באמור בה ובמצורף לה, בתגובת המשיבה לבקשה בכתב על כל המצורף לה, שמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי במוצגים שהוגשו ולאחר ששקלתי בזהירות יתרה הטיעונים כולם הגעתי למסקנה שדין בקשת המבקשת להידחות וכך אני מורה.

להלן הטעמים לדחיית בקשת המבקשת:

1.         לא צורפה בקשה להארכת מועד להישפט בהתאם להוראות החוק:

בהתאם לסעיף 229 (א)(2) לחסד"פ יש להגיש בקשה להישפט תוך 90 ימים מיום ההמצאה. ובהמשך קובע הסעיף כי מקום בו הוגשה בקשה לביטול ניתן להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום מהחלטת התובע לעניין הביטול.

המבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועדים הקבועים בחוק ואף בקשתה לביטול פס"ד אינה נתמכת בבקשה להארכת מועד כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ וראה לעניין זה פס"ד 80082/06 מקובר רונית נ' מד"י.

"המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד, אף כי על פניו מדובר בשיהוי ממושך המשתרע על תקופה של חודשים ארוכים. גם אם אתחשב בכך שהמערערת לא היתה מיוצגת בשעתו, ולא ידעה על חובתה להגיש בקשה פורמאלית להארכת מועד הרי לא עולה מבקשתה, כפי שהוגשה, כל נימוק לאיחור הממושך בגינו יכול היה בהמ"ש קמא להאריך המועד אף לפנים משורת הדין...".

בית המשפט בפס"ד ע"פ 4448/09, קמר יעקב נ' מדינת ישראל קבע כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו והוסיף:

"זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ועליה לסגת בעניינו מפני שיקולים דלעיל, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ולפי המועדים שבדין".

מאחר והמבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועדים הקבועים בחוק ואף בקשתה לביטול פס"ד אינה נתמכת בבקשה להארכת מועד להישפט הרי שדין בקשתה להדחות על הסף וכך אני מורה.

2.         המבקשת שילמה חובה בגין דוחות החניה:

בהתאם לסעיף 229 (ח) לחסד"פ הרי מאחר והמבקשת שילמה חובה הרי שרואים אותה כאילו הודתה באשמה בפני בית המשפט הורשעה ונשאה עונשה.

טענת המבקשת לפיה שילמה חובה "תחת מחאה" לא רק שלא הוכחה אלא שהעובדות מוכיחות כי בעלה של המבקשת התייצב במשרדי חברת הגבייה ושילם החוב באשראי. עם תשלום סכום החוב מסר המבקש "הודעת מחאה" נציגי חברת הגבייה השיבו לו שהודעתו לא מתקבלת וכי הוראות החוק קובעות שעם תשלום סכום החוב רואים את החייבת המקורית כאילו הורשעה.

לא זו אף זו - המבקשת הגישה תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות ביום 7.9.09 ,קרי בחלוף חודשיים מתשלום החוב ויש בכך כדי להעיד על העובדה שלא ניתן תחת מחאה ואמר כי שילמה חובה שהרי לא פנתה לבימ"ש לתביעות קטנות באופן מיידי אלא כחודשיים ימים מיום תשלום חובה.

בבש"א 740/06 קבע ביהמ"ש נקבע כי גם כאשר מעקל נמצא בבית החייב רואים את מי ששילם כאילו שילם והורשע.